רמות ההמוגלובין המסוכרר (HbA1c) נקשרו בעבר לעלייה בתמותה בקרב אוכלוסיות בגיל העמידה. העצימות המיטבית של ייצוב רמות הסוכר בדם בקרב קשישים עם סוכרת נותרה לא ברורה. מחקר זה בוצע במטרה להעריך את הסיכון לתמותה לפי רמות HbA1c בקרב קשישים עם וללא סוכרת.
עוד בעניין דומה
- הסיכון להתקדמות דיסליפידמיה בבני נוער עם סוכרת נעורים מושפע מערכי ההמוגלובין המסוכרר והשמנה בטנית
- הטיפול עם ליקסומיה השיג שיפור בכל המדדים הגליקמיים בהשוואה לפלצבו באוכלוסיית קשישים עם סוכרת סוג 2 שאינם מאוזנים
- ממצאים ממחקרי DUAL: השפעת BMI על הורדת HbA1c בתגובה ל-IDegLira בקרב מטופלים עם סוכרת סוג 2
החוקרים ניתחו נתונים של מבוגרים בגילאי 65 ומעלה (n=7,333) מתוך הסקר האמריקאי הלאומי לבריאות ותזונה (National Health and Nutrition Examination Surveyי- NHANES) השלישי (NHANES III, 1994-1998) והמתמשך (1999–2004), כמו גם נתוני תמותה הקשורים לאוכלוסייה זו עד סוף שנת 2014.
מודלים של סיכונים יחסיים ע"ש קוקס שימשו לבחינת היחס בין HbA1c לסיכון לתמותה כללית ולתמותה מגורם ספציפי (מחלה קרדיווסקולרית, סרטן וגורם שאינו קרדיווסקולרי או סרטן) והבדילו בין מבוגרים עם וללא סוכרת.
במהלך תקופת מעקב שנמשכה בחציון 8.9 שנים, 4,729 נבדקים נפטרו (1,262 ממחלה קרדיווסקולריות, 850 מסרטן ו-2,617 מסיבות שאינן קרדיווסקולריות או סרטן). בהשוואה לאנשים שאובחנו עם סוכרת והיו עם HbA1c נמוך מ- 6.5%, יחס הסיכון (hazard ratio - HR) לתמותה כללית היה גבוה יותר, באופן מובהק, עבור מבוגרים עם סוכרת ו-HbA1c גבוה מ-8.0%. HRs היו 1.6 (95% רווח בר סמך: 1.02-2.60) עבור ערכי HbA1c שנעו בין 8.0% ל-8.9% ו-1.8 (1.3-י2.60) עבור HbA1cי9% ומעלה (p<0.001).
נבדקים עם סוכרת שלא אובחנה וערכי HbA1c מעל 6.5% היו בסיכון גבוה פי 1.3 (1.03-1.8) לתמותה כללית בהשוואה לנבדקים ללא סוכרת עם HbA1c שנע בין 5.0% ל-5.6%.
לסיכום, ערכי HbA1c הגבוהים מ-8.0% קשורים לסיכון מוגבר לתמותה מכל סיבה שהיא ולתמותה ספציפית בקרב קשישים עם סוכרת. תוצאות המחקר תומכות ברעיון לפיו שליטה גליקמית יציבה חשובה בהפחתת שיעורי התמותה; עם זאת, לאור בסיס הראיות המנוגד, יש צורך בקביעת מטרות גליקמיות אינדיבידואליות עבור קשישים עם סוכרת, לפי נתונים דמוגרפיים, משך המחלה ונוכחות תחלואות נלוות.