מחקר חדש בדק את הבטיחות השלדית והיעילות בשימוש ארוך טווח (≥ 10 שנים) באלדרונט (Alendronate) בקרב מטופלים עם אוסטאופורוזיס.
עוד בעניין דומה
המחקר, מחקר עוקבה פתוח המכיל שני מחקרי נבדק-ביקורת, כלל 61,990 גברים ונשים בגילאים 94-50 בתחילת הטיפול, שלא לקחו בעבר אלדרונט, בין השנים 1996 ל-2007. ההתערבות היתה טיפול עם אלדרונט והתוצא העיקרי שנמדד היה היארעות של שברים תת-טרוכנטרים בעצם הירך (Subtrochanteric femur) או בדיאפיזה של עצם הירך או בצוואר הירך (Hip).
נבדקים ללא שבר מהעוקבה הותאמו על בסיס מין, שנת לידה ושנת התחלת הטיפול באלדרונט. מודלי רגרסיה הותאמו לחישוב Odds ratio עם ובלי התאמה לקומורבידיות וטיפולים תרופתיים נוספים. אנליזת רגישות בחנה לאחר מכן טיפולים עם תרופות אחרות לאוסטאופורוזיס.
1,428 משתתפים סבלו משבר תת-טרוכנטרי או מבדיאפיזה של עצם הירך (שיעור היארעות 3.4 ל-1,000 שנות אדם, 95% CIי 3.2-3.6), ו-6,784 סבלו משבר בצוואר הירך (16.2 ל-1,000 שנות אדם, 15.8-16.6). הסיכון לשבר תת טרוכנטרי או בדיאפיזה של עצם הירך היה נמוך יותר עם היצמדות גבוהה לטיפול עם אלדרונט [Medication Possession Ratioי(MPR, הערכה של היענות) > 80%) בהשוואה להיצמדות נמוכה (MPR<50%י; Odds Ratio 0.88 ;י0.77-0.99; P=0.05). התאמה למשתנים מרובים החלישה את הקשר הזה (Ajusted odds ratio 0.88י; 0.77-1.01 ; P=0.08).
הסיכון לא היה גבוה יותר בקרב משתמשים למשך זמן ארוך ( ≥ שנות מינון ; 0.70; 0.44-1.11 ; P=0.13), או במשתמשים נוכחיים בהשוואה למשתמשי עבר (0.91; 0.79-1.06 ; P=0.22). באופן דומה, MPR מעל 80% היה קשור עם ירידה בסיכון לשבר בצוואר הירך (0.73; 0.68-0.78; P<0.001) בדומה לשימוש מצטבר ארוך טווח של 10-5 שנות מינון (0.74; 0.67-0.83; P<0.001) או ≥ 10 שנות מינון (0.74; 0.56-0.97; P=0.03).
מסקנת החוקרים היתה, כי ממצאים אלו תומכים באיזון המוסכם בין התועלת לבין הסיכון בטיפול באלדרונט בכל הנוגע למניעת שברים, גם בשימוש מתמשך של מעל 10 שנים.