תחלואה בסוכרת נקשרה בעבר לסיכון מוגבר להיארעות שברים. עם זאת, ההשפעה של איזון רמות הסוכר על תופעה זו לא מובן היטב, ולכן מטרת מחקר זה הייתה לחקור את הקשר בין איזון רמות הסוכר לשברים במנגנונים של טראומה קלה בקרב חולי סוכרת מסוג 1 וסוג 2. המחקר היה מחקר מקרה ביקורת בו הנבדקים נלקחו מתוך קבוצת עוקבה (Nested Case-Control Analysis).
עוד בעניין דומה
המחקר התבצע ממאגר נתונים בריטיים (UK-Based Clinical Pratice Research Datalink). אוכלוסיית המחקר כללה מטופלים עם אבחנה של סוכרת חדשה (מסוג 1 או 2) בין השנים 1995-2015. קבוצת המקרים הורכה ממטופלים עם שברים לאחר טראומה במנגנון קל אחרי שאובחנו בסוכרת. לכל מקרה הותאמו ארבעה מקרי ביקורת על פי גיל, מין, עיסוק כללי, תאריך השבר וכן סוג ומשך התחלואה בסכרת.
בוצעה אנליזה של רגרסיה לוגיסטית, וזו הותאמה למשתנים נוספים כגון BMI, עישון, סיבוכי סוכרת ותרופות.
אוכלוסיית המחקר כללה 3,329 מטופלים עם סכרת מסוג 1 ו-44,275 מטופלים עם סוכרת מסוג 2. המשך החציוני בין אבחון המחלה לבין היארעות השבר הייתה 4.5 שים עבור שני סוגי הסוכרת. הסיכון לשבר היה מוגבר במטופלים עם סוכרת מסוג 1 עם ערכי המוגלובין מסוכררים הגדולים מ-8.0% (יחס סיכויים מתוקנן 1.39, רווח בר-סמך 95%: 1.06-1.83) בהשוואה למטופלים עם סוכרת סוג 1 וערך המוגלובין מסוכרר ממוצע השווה או נמוך ל-7.0%. גורם סיכון לא נצפה בקרב מטופלים עם סוכרת מסוג 2. ללא קשר לאיזון רמות הסוכר, הסיכון לשבר היה מוגבר במטופלים עם סוכרת סוג 2 שהשתמשו ב-Rosiglitazone וב-Pioglitazone.
מקור: