במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Cardiovascular Diabetology', מטרת החוקרים הייתה לבדוק את הפרוגנוזה הקרדיווסקולרית לטווח הארוך בחולים עם סוכרת סוג 1 אשר עברו אוטם של שריר הלב (MI).
עוד בעניין דומה
לצורך המחקר החוקרים השתמשו במספר מרשמי אוכלוסין בפינלנד על מנת לאסוף באופן רטרוספקטיבי חולי סוכרת סוג 1, אשר שרדו 90 יום לאחר שעברו MI (n = 1,508; 60% גברים, גיל ממוצע = 62.1 שנים), או מטופלים ללא כל סוג של סוכרת (n = 62,785), במהלך השנים 2005-2018. התוצא הראשוני של המחקר היה שיעור האירועים הקרדיווסקולריים החמורים (MACE: major adverse cardiovascular event), תמותה קרדיווסקולרית, MI חוזר, שבץ איסכמי או אשפוז על רקע אי ספיקת לב), אשר נבדקו באמצעות אנליזות Fine-Gray לסיכון מתחרה. תקופת המעקב החציונית נמשכה 3.9 שנים (ומקסימום של 12 שנים). ההבדלים בין הקבוצות אוזנו באמצעות תקנונים מרובי-משתנים וזיווג לפי ההסתברות לטיפול (n = 1,401 זוגות חולים).
ההיארעות המצטברת של MACE לאחר MI הייתה גבוהה יותר בחולים עם סוכרת סוג 1 (67.6%), בהשוואה למטופלים המזווגים ללא סוכרת (46.0%) (יחס הסיכונים התת-חלוקתי [sub-distribution hazard ratio] 1.94; רווח בר-סמך של 95% p < 0.0001; 1.74–2.17). ההסתברויות לתמותה קרדיווסקולרית (יחס הסיכונים התת-חלוקתי 1.81; p < 0.0001), MI חוזר (יחס הסיכונים התת-חלוקתי 1.91; p < 0.0001), שבץ איסכמי (יחס הסיכונים התת-חלוקתי 1.91; p = 0.0003), ואשפוז על רקע אי-ספיקת לב (יחס הסיכונים התת-חלוקתי 1.98; p < 0.0001) היו גבוהות יותר בקרב חולים עם סוכרת מסוג 1. בהשוואה לביקורות, ההיארעות של MACE הייתה גבוהה יותר בחולי הסוכרת בתתי-הקבוצות של גברים ונשים, חולים הצעירים מגיל 60 ובני 60 שנים ומעלה, חולים שעברו רה-וסקולריזציה וחולים שלא עברו רה-וסקולריזציה, ובחולים עם או ללא פרפור עליות, אי ספיקת לב, או ממאירות.
לסיכום, חולי סוכרת סוג 1 שעברו אוטם שריר הלב מאופיינים עם פרוגנוזה קרדיווסקולרית גרועה יותר לטווח הארוך בהשוואה לחולים ללא סוכרת. תוצאות המחקר מדגישות את החשיבות במניעה שניונית בחולי סוכרת סוג 1 לאחר MI.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
