סוכרת סוג 2 (T2D) היא הגורם המוביל למחלת כליות בארצות הברית. עם זאת, לא ברור האם תרופות להורדת ערכי הגלוקוז משפיעות באופן דיפרנציאלי על תפקוד הכליות. במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'JAMA Internal Medicine', מטרת החוקרים הייתה להעריך את התוצאים הכלייתיים במסגרת המחקר Glycemia Reduction Approaches in Diabetes: A Comparative Effectivenessי(GRADE), במהלכו נערכה השוואה בין תרופות להורדת ערכי הגלוקוז המשתייכות לארבע קבוצות שונות אשר נוספו לטיפול עם מטפורמין לצורך הניהול הגליקמי בקרב חולי T2D.
עוד בעניין דומה
החוקרים ערכו ניסוי קליני אקראי על חולי T2D אשר אובחנו במהלך 10 השנים הקודמות למחקר וטופלו עם מטפורמין. מבחינה מעבדתית, משתתפי המחקר נמדדו עם המוגלובין A1c בערך של בין 6.8% ל-8.5%, ועם שיעור סינון גלומרולרי (eGFR) מוערך הגבוה או שווה ל-60 מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע. הניסוי נערך ב-36 אתרים ברחבי ארצות הברית, ומשתתפי המחקר נאספו בתקופה בין ה-8 ביולי 2013 ל-11 באוגוסט 2017. משך המעקב הממוצע ארך 5.0 שנים (טווח, 0-7.6 שנים), ואנליזת הנתונים נערכה מה-21 בפברואר 2022 ועד ל-27 במרץ 2023.
התערבות המחקר הוגדרה כהוספת טיפול עם אינסולין גלרג'ין (glargine), גלימפיריד, לירגלוטייד או סיטאגליפטין לטיפול הקבוע עם מטפורמין. החולים המשיכו את הטיפול המשולב עד למצב בו ערך ה-HbA1c היה גדול מ-7.5%; לאחר מכן, הוסף טיפול עם אינסולין על מנת לשמור על שליטה גליקמית.
תוצא המחקר היה שיפוע eGFR כרוני (שינוי ב-eGFR בין שנה 1 ועד לסיום הניסוי), ותוצא מרוכב של התקדמות מחלה כלייתית (אלבומינוריה, דיאליזה, השתלה או תמותה עקב מחלת כליות). התוצאים השניוניים כללו היארעות של מדידת eGFR בערך הנמוך מ-60 מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע, ירידה של 40% ב-eGFR כך שעמד על פחות מ-60 מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע, הכפלה של יחס האלבומין-קריאטינין בשתן (UACR) לערך של 30 מיליגרם/גרם או יותר, והתקדמות בשלב ה-Kidney Disease Improving Global Outcomes. האנליזות נערכו לפי ההקצאה (intention-to-treat).
במסגרת המחקר נאספו בסך הכל 5,047 משתתפים, מתוכם 3,210 (63.6%) היו גברים. מאפייני הבסיס היו גיל ממוצע (סטיית תקן) 57.2 (10.0) שנים; HbA1cי7.5% (0.5%); משך מחלת הסוכרת, 4.2 (2.7) שנים; מדד מסת הגוף (BMI), 34.3 (6.8); לחץ דם 128.3/77.3 (14.7/9.9) מילימטר כספית; eGFRי94.9 (16.8) מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע; וממוצע ה-UACR היה 6.4 (טווח בין רבעוני (3.1-16.9 מיליגרם/גרם; 2,933 (58.1%) טופלו עם מעכבי רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון.
מתוצאות המחקר עולה כי שיפוע ה-eGFR הכרוני הממוצע היה 2.03- (רווח בר-סמך של 95%, -2.20 עד -1.86) מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע לשנה בחולים שטופלו עם סיטאגליפטין; גלימפיריד -1.92 (רווח בר-סמך של 95%, -2.08 עד 1.75-) מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע לשנה; לירגלוטייד -2.08 (רווח בר-סמך של 95%, -2.26 עד 1.90-) מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע לשנה; ואינסולין גלרג'ין 2.02- (רווח בר-סמך של 95%, -2.19 עד 1.84-) מיליליטר/דקה/1.73 מטר רבוע לשנה (P = .61).
ההתקדמות המרוכבת הממוצעת של מחלה כלייתית אירעה בקרב 135 (10.6%) חולים שטופלו עם סיטאגליפטין; גלימפיריד (12.4%) 155, לירגלוטייד 152 (12.0%); ואינסולין גלרג'ין 150 (11.9%) (P = .56). מרבית התוצא המרוכב היה מיוחס להתקדמות של אלבומינוריה (98.4%). לא נצפו הבדלים מובהקים לפי הקצאת הטיפול בתוצאים השניוניים, ולא נצפו תופעות לוואי כלייתיות שליליות המיוחסות להקצאת הטיפול.
לסיכום, בחולי T2D המטופלים עם מטפורמין ולא נמצאו עם מחלה כלייתית בתחילת המחקר לא נצפו הבדלים מובהקים בתוצאים הכלייתיים בעקבות הוספת טיפול עם מעכב dipeptidyl peptidase 4, סולפוניל-אוראה, אגוניסט ל-glucagonlike peptide 1 receptor, או אינסולין בזאלי. ממצאים אלו נצפו לאורך 5 שנות מעקב.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
