במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Endocrine' מטרת החוקרים הייתה לבדוק את כושר הפחתת לחץ הדם (BP) של סמגלוטייד, glucagon-like peptide-1 receptor agonist (GLP-1 RA), בחולי סוכרת סוג 2 (T2D).
עוד בעניין דומה
לצורך כך, החוקרים חיפשו במסדי הנתונים PubMed, Embase, Web of Science, ClinicalTrials.gov ו-Cochrane Library אחר מחקרים אקראיים מבוקרים (RCTs) שהשוו בין סמגלוטייד תת-עורי או פומי לעומת אינבו או חומרים אנטי-היפרגליקמיים אחרים (AHA: antihyperglycemic agents) בחולי T2D, וכללו תוצא של BP סיסטולי ו/או דיאסטולי. לצורך הצגת תוצאות מטא-האנליזה, החוקרים השתמשו בהפרשי ממוצע משקולל (Weighted mean differences) ורווח בר-סמך של 95%. כמו כן, החוקרים ערכו אנליזת רגישות ואנליזה מאוגמת, והעריכו את הסיכון להטיה.
אנליזת החוקרים כללה 29 RCTs, אשר הקיפו בסך הכל 26,985 משתתפים. הפרשי הממוצע המשקולל בשינוי מבסיס המחקר ב-BP הסיסטולי (SBP) תחת הטיפול עם סמגלוטייד לעומת אינבו או AHAs אחרים היה 2.31 - מילימטר כספית (רווח בר-סמך של 95%, 3.11- עד 1.51-), ואילו זה עבור BP דיאסטולי (DBP) היה 0.09 מילימטר כספית (רווח בר-סמך של 95% 0.16- עד 0.33). בנוסף, הטיפול הפחית את ערך ה- glycated hemoglobin A1cי(HbA1c) ב-0.75% (רווח בר-סמך של 95%, -0.92 עד 0.58-), ואת משקל הגוף של המשתתפים ב-2.80 קילוגרם (רווח בר-סמך של 95%, -3.51 עד 2.08-). הירידה ב-SBP הייתה דומה עבור מתן תת-עורי ופומי של סמגלוטייד, עם 2.36- (רווח בר-סמך של 95%, -3.38 עד 1.35-) ו-2.50- (רווח בר-סמך של 95%, -3.48 עד 1.53-), בהתאמה.
לסיכום, ממצאי החוקרים הדגימו כי בקרב חולי T2D, ה-SBP ירד באופן מובהק תחת טיפול עם סמגלוטייד בהשוואה לאינבו או לנבדקי ביקורת פעילים אחרים. בנוסף, תוצאות היעילות של מטא-האנליזה אותה ערכו החוקרים הדגימו כי לסמגלוטייד תת-עורי ולסמוגלוטייד פומי ישנן השפעות דומות מבחינת הפחתת ה-SBP. על כן, מסקנת החוקרים היא כי הטיפול בחולי T2D עם סמגלוטייד תת-עורי או עם תכשיר פומי מוביל להפחתה יעילה של ה-SBP.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
