הניהול של סוכרת סוג 2 מתמקד בעיקר בהפחתת רמות ההמוגלובין המסוכרר. החוקרים בדקו את הקשר בין עוצמת ההפחתה בהמוגלבין המסוכרר לתוצאים קרדיווסקולריים בטיפול עם תרופות סוכרת חדשות: מעכבי SGLT2, אגוניסטים ל-GLP1 ומעכבי DPP4.
עוד בעניין דומה
החוקרים בצעו סקירה של מחקרים מבוססי הקצאה אקראית, עם קבוצת ביקורת אשר טופלה עם אינבו, אשר עסקו בתוצאים קרדיווסקולריים, ובחנו את הקשר בין הפחתה בהמוגלובין מסוכרר לתוצאים הקרדיווסקולריים.
גודל המדגם במחקר היה 9,401, הגיל החציוני היה 64, משך הזמן החציוני מאבחנת סוכרת היה 12 שנים, ומשך המעקב החציוני היה 120 שבועות. החוקרים מצאו כי בתוך מחלקות תרופות אינדיבידואליות כל הפחתה של 0.5% בהמוגלובין מסוכרר הייתה קשורה לירידה בהיארעות אירועים קרדיווסקולריים עבור אגוניסטים ל-GLP1 (היארעות 0.82, 0.68-0.98) אך לא עבור מעכבי SGLT2 (היארעות 0.97, 0.69-1.36) או DPP4 (היארעות 1.03, 0.39-2.74).
החוקרים סיכמו כי תוצאות המחקר תומכות בכך שהפחתה של אירועים קרדיווסקולריים אצל מבוגרים עם סוכרת הוסברה באופן חלקי על ידי ירידה בהמוגלובין מסוכרר.
מקור: