במחקר שהתפרסם בכתב העת Journals of Endocrinology נמצא כי האיזון בין הפרשת אינסולין לבין הפרשת הורמון גדילה (Growth Hormonoe-GH) הוא הכרחי בוויסות מטבוליזם של מצעים, אנרגיה והרכב גוף. רמות גבוהות של אינסולין ורמות נמוכות של GH נצפות לרוב במטופלים עם השמנת יתר, מצב התורם לניצול מופחת של אנרגיה והחמרה במצב צבירת השומן. למרות שדיכוי של היפראינסולינמיה מוצע כטיפול בהשמנת יתר, שינויים בהפרשת GH ומטבוליזם של אנרגיה לאחר טיפול זה לא נבדקו היטב. דבר זה מותיר תצפיות בלתי מוסברות כגון מסה רזה הנותרת ללא שינוי לאחר הפחתת רמות האינסולין.
עוד בעניין דומה
המחקר בוצע על שתי קבוצות עכברים מזן C57BL/6J; אחת עם השמנת יתר בשל תזונה עתירת שומן (Diet Induced Obesity - DIO) ואחת שקיבלה תזונה רגילה. שתי קבוצות העכברים טופלו למשך שבעה שבועות עם דיאזוקסיד (1,250 מ"ג/ק"ג), שהינו מפעיל תעלות KATP, אשר מדכא הפרשה של אינסולין.
תוצאות המחקר הדגימו כי טיפול עם דיאזוקסיד למשך 10 ימים הצליח להגביר את ההפרשה המחזורית של GH בעכברים מקבוצת DIO עוד לפני שנצפה שינוי במשקל גופם. לאחר טיפול ממושך (4-6 שבועות) עם דיאזוקסיד הושב מאזן אינסולין-GH בעכברי DIO אשר הביא גם לשיפור במטבוליזם של מצעים ושל אנרגיה, כולל ירידה במסת השומן, עליה בחמצון ליפידים וניצול אנרגיה עם עליה ברגישות לאינסולין וגמישות מטבולית. שיפורים מטבוליים אלו התרחשו יחד עם שינויים ברמת הביטוי של גנים המווסתים על ידי מאזן אינסולין-GH.
כאשר דיאזוקסיד ניתן לעכברים בקבוצת מקרי הביקורת, לא נצפתה אף השפעה מטבולית כבקבוצת המחקר. ממצא זה רומז על כך שהשינויים שנצפו נבעו מדיכוי מצב היפראינסולינמי.
מסקנת החוקרים הייתה כי דיכוי מצב היפראינסולינמי בעזרת דיאזוקסיד משיב את ההפרשה המחזורית התקינה של GH ומשפר את המטבוליזם בעכברים עם DIO.
מקור: